דירות דיסקרטיות מחייכות למדי

כמו אבא, ברור וברור

העיקר בשאר לא להשוות ביניהם.
אחרי ארוחת הערב הלכנו לישון.
קמתי חמש עשרה דקות מוקדם בבוקר. ישנתי עירומה כתמיד, ואם לפני כן יכולתי לזרוק חלוק רחצה בבוקר או ללכת למטבח בלי זה בכלל, עכשיו גרתי, כבר, לא לבד. דברים מתחת לחזה, ידית למטה, רק עם שלל חשוף במסדרון. אם תמיד יש לי זמן לכסות. הלכתי לשירותים, אחר כך למקלחת, שטפתי את הפנים. לבשתי תחתונים וחלוק עד הברכיים. כמו דירות דיסקרטיות הגונות. היא לא לבשה חזייה. היא הריחה את החלוק חזק יותר. והעובדה שהפטמות קשות, כך שתמיד יש לי אותן. במיוחד כשיש חברה.
הכנתי ארוחת בוקר כמו שארתור ביקש. ובכן, לפחות יש מישהו לטפל בו. בחיוך הלכתי להעיר את הדייר. נכון, אלה אמרה, לפחות קצת יותר כיף. וכך תהיה אחת. כן, אני מסכימה, יש לי מצב רוח שונה. מוגבה. יש על מי לטפל. הגעתי לדלת החדר, פתחתי.
ארתור, קום. בוקר טוב! ארוחת הבוקר מוכנה.

בוקר טוב, סבטלנה סרגייבנה, – ארתור ענה בלי לפקוח את עיניו.
חזרתי למטבח, לקחתי ספל קפה. אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי. בעבר לא שפכו את השמנת מהשקית, אלא שאבו אותה. קפה עם זרע ממריץ ונותן את הטון הנכון. היא נזכרה בסאהיר שמצצה לו, במטבח, כל בוקר משכה “שמנת” יקרה בקפה. ואז הצטרפו אליו אידריס ומהדי. ובזמן שיש לי דירות דיסקרטיות, התרגלתי כל כך לארוחת בוקר כזו. היא צחקה והלכה לעצמה.
היא נתקלה בארתור במסדרון. הוא לבש תחתונים. ובכן, בתחתונים, כרגיל אצל בחורים בבוקר, היה זקפה. הסתכלתי על הגבעה הזאת. הגודל הגון, לא פחות מאבא. לעזאזל, שוב אני לא יודע מה אני חושב. סווטה, תתארגני. אתה לא יכול להראות לי את זה.
הלכתי מהר אל עצמי. הורדתי את החלוק, העברתי את היד בין הרגליים. מה זה? כוס רטוב לפחות לסחוט. נרטב. רק תחתונים טריים לבושים. שוב להחליף בגדים.
אחרי שהתלבשתי והתאפרתי, הלכתי לארתור.

הוא כבר ישב מוכן, תקוע בטלפון וחיכה לדירות נפרדות

אז, בואו נלך? – אמרתי בביטחון רב ככל האפשר, הסרתי כל מחשבות וולגריות על זקפת הבוקר של הבחור.

כן, סבטלנה סרגייבנה.
כשהגעתי לאוניברסיטה, שמתי לב איך לא רק הקולגות שלי, אלא גם הסטודנטים שלי שמים לב אלינו. הרגשתי קצת לא נוח.
ארתור, יש לי בקשה ממך, תן לי להוריד אותך בכניסה. אגב, הנאום לא רק על המוניטין שלי, אלא גם עליו.

בסדר. זה יהיה בסדר שם מעבר לפינה.
ארתור, אני מבינה שגם אתה איתי הביתה?

כמובן, – ילד חצוף רגיל לשירות. אבל אני לא הולך למות, החברה שוב.

אז תרשום את מספר הטלפון שלי. היא שכחה בחיפזון.
הכתבתי את המספר והקלטתי את ארתור.
סבטלנה סרגייבנה, אני יכול לצלם אותך? עבור שומר המסך, ” שאל הדייר שלי.

קדימה, נעמדתי ליד המכונית וחייכתי. ההצעה הגיונית למדי, אנו רואים את כל שנת הלימודים לחיות יחד. נדבר לעתים קרובות.

לא, סבטלנה סרגייבנה, אתה כמו במועצת פד. בואו תירגעו, הניחו יד אחת מאחורי הראש וכף היד השנייה על הירך, הניחו את הרגל בצד, הטו את הראש לאחור, שמעתי את הצלם החובב.
מה הוא עושה לי? דירות דיסקרטיות רואות הכל. לאחר מחשבה, לקחתי את התנוחה הנדרשת וחייכתי. ארתור צילם את התמונה והכניס אותה לאנשי הקשר. אני מקווה שהוא מרוצה. הדודה הבוגרת, בנוסף לפרובוסט שלו, נוקטת בתנוחה מפתה. לרצות את גחמותיו.
“תראה לי איך זה קרה,” שאלתי בחיוך.
תתקשרי אליי.
התקשרתי. האתגר כלל אהס אירוטי ואוהס. ארתור הפנה את הטלפון לעברי. ואני בסדר. ליד המכונית היה איזה זונה וחתימה “סבטקה”. מזה פחדתי. חריצות וצייתנות, לא מובילים לטוב. או שהטוב נענש. לא יכולתי לסבול את זה.
ארתור, זה לא נראה לי טוב. תני לי להחזיר אותי. ולמה “סבטקה”?

סבטלנה סרגייבנה, עשית יפה מאוד. אני לא רוצה למחוק תמונה כל כך מגניבה. ובכן, “סבטקה”, אל תכתוב את אותו שם ופטרונומי לחלוטין. והאור אצלי, איתכם, ארבעה, כדי לא לבלבל אני כותב את כולם אחרת. אף אחד לא יראה את זה חוץ ממני. אני מבטיח לך. אתה לא רוצה לצלם אותי על המסך? שמעתי, רציתי להתווכח, אבל הטיעונים שלו נראו כל כך משכנעים. גם הצעה לצלם אותו. אני חושבת שנרטבתי שוב. איך לכעוס ולהתעלל? צריך לעקוב אחר הזרימה.
ארתור, הוא הפך להיות חצי צד, קצת מטה את ראשו. יד אחת אוחזת במשקפי השמש על העיניים, והסוג השני מנופף. הכנתי לו מסך. החלטתי שאשקול ביתר פירוט בהמשך. ויולה ככל הנראה תבקש פרטים.

אז אני עובד עד השעה 17:00, אבל אני יכול להישאר. גם לכם יש זוגות, בערך עד אז. איך אתה חופשי להתקשר. כולם הלכו, או שאנחנו עומדים כאן כל כך הרבה זמן.
ארתור הלך ללמוד ואני הלכתי למשרד שלי. לא ראיתי את ויולה והלכתי אל אללה, שהייתה במקום. הנה לך כפיפות. הרקטור במקום, עכשיו הרקטור בפנים שלי. המזכיר לא ברור איפה. למרות שסביר להניח שלגברת שלנו יש כמה עניינים חשובים, בעלי הבית.

היי! באתי ונישקתי את אלה על השפתיים, איפה ויולה?

אני מניח שהוא מתעכב. היא לא מדווחת לי על ענייניה, אללה צחקקה, הומור עבדים של דודות בוגרות, ובכן, מה שלומך? מה שלום ארתור? בסדר?

זה בסדר. ארתור הוא ילד מאוד הגון ומנומס. בסדר.
הדלת נפתחה ויולה נכנסה. אללה ואני התקרבנו במהירות וכרענו על ברכיה לפניה. היא אימנה אותנו היטב. כלבות בוגרות צייתניות כורעות ברך מול ברונטית צעירה וחצופה.

בוקר טוב, ויולטה! – אמרנו שלום ביחד.
“היי כלבות,” ענתה ויולה ועברה על פנינו לספה.
ויולה התיישבה בנוחות וקראה לעצמה באצבע. מהברכיים עלינו על ארבע וזחלנו קדימה. בלי מכשכש בתחת, ופיתוי אחר. זחילה מכנית כאות כבוד. רכנתי בקשת ונישקתי את הנעל שלה. גם אלה עשתה את אותו הדבר. נמוך כמובן, אבל הם הבינו את ההשפלה יותר לנו, יותר הנאה לה.
“ובכן, עכשיו ספר לי,” אמרה המזכירה, כשהיא נכנסת לתפקיד המארחת, ” מי האיש הזה מאתמול ולמה הוא מזיין אותך? מה הקטע שלך איתו?

זה איגור ניקולאביץ’, הוא מממן את האוניברסיטה שלנו. בשביל זה יש לו אותנו. ואתמול הסכמנו שאשכור את החדר לבן שלו, לקחתי את כל זה. אחריות על עצמך על ידי כיסוי אללה. למעשה, היא הכניסה אותי לחבר של איגור ניקולאביץ’, ועכשיו היא לקחה את הבן שלי כדייר.

אני מבין. אז אתן, זונות, נותנות לעצמן שימוש בכסף? ויולה הבחינה בחומרה, מה גרם לי להירטב מיד, מהסטטוס של זונה. אני בהחלט לא זונה, אבל אני עדיין רטובה.
“צ’ לו, אבל זה בשביל כולנו, ” אמרה אלה. לא רק שהמזכירה הפכה את הבוסים שלה לעבדים כנועים, אלא שהיא גם אומרת לנו איך לפתור את העניינים. אבל גם כאן רציתי לרצות אותה, יכול לשכנע בטיעונים. ואז הייתי 50/50, עבור ויולה ואלה.

חה חה חה! כך האמנתי. בסדר. יש לנו דירות דיסקרטיות. אללה, תורידי את התחתונים שלי ותתחילי. סווטה, תזיין את השדות פרחים ותכין לי קפה, נשמעו פקודות המארחת שלנו. ובכן, לפחות על איגור ניקולאביץ ‘ ובנו, הנושא נסגר, או נדחה. זה לא היה נורא. ואף אחד לא נפגע.
זחלתי במהירות, קמתי ויצאתי למלא את פקודותיו של ויולה. אחרי שהכנתי קפה, נכנסתי למשרד.
אלה עמדה על ארבע מול ויולה שישבה על הספה וליקקה אותה. היא הביאה את המארחת לרגע הזה בצורה איכותית ונראית. ויולה הטילה את ראשה לאחור, ונשמה לעתים קרובות-לעתים קרובות.
כרעתי ליד ברכיי עם מרווח ביד וחיכיתי להוראות נוספות. משתמשים בי אם רוצים. להסתכל על המזג של המארחת הוא גם תמיד נחמד. איך היא יודעת לעשות את זה.
ויולה גמרה, אוחזת בחוזקה בשערה, ואז דחפה את אללה בגסות. ההפרשות נצצו על שפתיה של חברתי והבוס הישיר. בעיניים נצנוץ של תאווה, כל כך מוכר לי. זה עתה התייחסו אליה כמו זבל והיא שמחה. מה יש להוסיף? אז רק המארחת יודעת לשים על ברכיה.
הגשתי קפה. לאחר שלקחה קפה, המארחת שלנו נכנסה לתפקיד המזכירה, ופנתה לעצמה.
מה קרה לכם? עבודה מהירה, כלבות, ” אמרה לנו ויולה ליום עבודה חדש.
היום נעלם מעיניו. ארתור התקשר הערב.
סבטלנה סרגייבנה, עוד כמה זמן את? – הקול בצינור כבר נשמע מוכר חם ונעים.

ארתורצ ‘ יק, אני אשאר חצי שעה. תחכה לי?

לא! הרבה זמן. הלכתי הביתה. אני וחבריי יוצאים לטיול.
כשהגעתי הביתה, ארתור היה בשירותים. החלפתי במהירות את בגדיי ונכנסתי למטבח להכין ארוחת ערב. כשעמדתי ליד הכיריים, הרגשתי כאילו מסתכלים עלי. הסתובבתי. ארתור עמד בדלת עם מגבת קשורה סביב החגורה.
“בעוד חמש דקות נאכל ארוחת ערב,” אמרתי.
ארתור עבר והתיישב ליד השולחן. אחרי שבישלתי את ארוחת הערב, שכבתי בצלחות והגשתי על השולחן.

תאבון טוב!

גם לך, – קצר וברור.
ארתור אכל בשקיקה. מסכנה רעבה. לעסתי לאט והסתכלתי על הדייר שלי.
התרחקתי מעט מהשולחן ומה שתפס את עיניי היה מזעזע. באזור המפשעה המגבת קפצה והיא די מוצקה.
מה זה?
הרגשתי בבירור לחות. אני אישה, הוא לא מבין את זה? העייפות גברה והיה צורך להסיח את הדעת בדחיפות.
תפסתי את הצלחת שלי והלכתי לכיור. הפנים הסמיקו, הידיים, נרתעו בעליל כמו טיק עצבני. העיקר לחשוב עם הראש, לא עם הכוס. הוא ילד בסטנדרטים של גילי.
תודה, סבטלנה סרגייבנה. האכילו אותו, נשמע קולו הקופצני של ארתור. נראה שהוא לא רק קול עליז. כלבה! שוב חושב על הזין של הבחור! הייתי צריך לענות, משהו נפרד.

לבריאות, – פנה אל השולחן, סחט חיוך צנוע.
ארתור קם באותו זמן, המגבת התפרקה מעט וראיתי הצצה לביצים שלו. אה.. לעזאזל. הם היו גדולים ומגולחים. רגע אחד של מה שנראה, ונחיל שלם של מחשבות. למה הסתובבתי והסתכלתי שם? זונה חרמנית. איך אני הולך לישון עכשיו? יש לי זין בבית! צעיר, מוצק, הוא צריך לגמור. זה מה שאני צריך! אבל עצור! שום דבר לא יקרה. הוא סטודנט ואני אישה בוגרת ואינטליגנטית. למה אני בכלל חושב שהוא צריך לגמור, הזין שלו, תן לו לחשוב על לנקז את הזרע מהביצים שלו … כלבה! שוב נזכרתי בביצים שלו …
ניקיתי את המטבח והלכנו לחדרים שלנו.
כל בוקר נסענו יחד לאוניברסיטה. וכל בוקר ארתור היה בא לארוחת בוקר עם זין עומד בתחתונים. אבל איכשהו התחלתי להתרגל לזה. ההתרגשות הפכה לשגרה.